'פעמון הזכוכית', הוא הרומן היחיד שכתבה המשוררת והסופרת האמריקאית סילביה פלאת'. הספר ראה אור לראשונה בבריטניה בשנת 1963 ונחשב לרומן מפתח המבוסס ככל הנראה על אירועים מחייה של המחברת ועל ההתמודדות שלה עם דיכאון קליני ממנו סבלה. פלאת' התאבדה כחודש לאחר צאת המהדורה הראשונה של הספר.
דיכאון נחשב לאחת המחלות הנפוצות במאה הקודמת והנוכחית כשתרופות למניעת דיכאון כה נפוצות עד כי רופאי המשפחה קיבלו סמכות לתת תרופות לכל דורש. ישנם סוגים רבים של תרופות נוגדות דיכאון, אך האנשים הסובלים מדיכאון קליני אינם כאן כדי לספר לנו על תחושותיהם כי רובם מימשו את רצונם ולצערנו, התאבדו.
איבוד הרצון לחיות, במאה העשרים ואחת, הוא לא תופעה חולנית בניגוד למה שאנו חושבים. זוהי תופעה נפוצה ושכיחה, המאופיינת בדכדוך והתנתקות הדרגתית מהסביבה. הסובלים ממנה פשוט לא מספרים לקרוביהם, את תחושותיהם הקשות מתוך ידיעה שלא יבינו.
הגורמים לאיבוד הרצון לחיות קשורים ישירות לאורח החיים המודרני. אימהות שלא מגדלות את תינוקותיהן שזה עתה נולדו ומוסרות אותם למעון למשך רוב שעות היום. גם כשהקטנים הופכים לתלמידים, הם פוגשים מערכת חינוך מנוכרת הדואגת להישגים, במקום לצרכים בסיסיים של ילדים. התנאים הללו יוצרים תחושות קשות אצל הילדים הרכים. במקום חיק אוהב וחמים של אם, כפי שצריך להיות בטבע, הם חווים דמויות לא מוכרות, שעמהן הם נמצאים מרבית חייהם, מינקות. תחושות של חוסן אמון בסיסי, חוסר ביטחון וחוסר אפשרות לתת מעצמך מתפתחים בתינוק הקטן ועולות בו מחשבות נוגות על מה הטעם לחיים ומדוע הגענו לעולם הזה על מנת לסבול.
עם התפתחות התעשייה ועידוד עבודת הנשים והתנועה לעבר הערים, החל החלום האמריקאי שפשט בכל העולם. רווחה אישית ובית קטן בפרבר הפכו לשאיפת חייהם של אנשים. אמצעי התקשורת והקרטלים הגדולים שכרו מומחים השולטים במוחם של האנשים ומעודדים אותם להעדיף קניות של מוצרים חסרי תועלת על פני משפחה וחברים לעבודה. הם החלו לרמוס זה את זה, בדרכם לעבר הפסגה והחלו להתייחס אחד אל השני בדרך צינית כשניצול הזדמנויות הוא המוטו שלהם.
הדרך למנוע את תחלואי החברה המודרנית היא לשוב לדפוסים הישנים של גידול ילדים. אם שנמצאת בבית וילדיה נמצאים בראש מעייני., זוהי דרך הטבע, שבה הייתה רוצה כל אישה לנהוג. כך ימנעו המקרים המצערים של צעירים, שאינם מוצאים טעם לחייהם ומבקשים למות.