זה קרה בתקופה הכי שמחה בחייו. חיים נורמטיביים: לימודים, צבא, עבודה, זוגיות טובה של חברות ואהבה. הם החליטו להינשא קבעו תאריך והחלו בהכנות לחתונה. משהו שם קרה. פתאום הוא נתקף בהלה. בתחילה הוא ניסה להסתיר והלך עם המיועדת לסידורים שלקראת החתונה. הבהלה הפכה לחרדה ממש. היא זו שהרגישה שמשהו קרה, הוא ניסה להסתיר ללא הצלחה. ככל שההכנות לחתונה התקדמו החרדה השתלטה עליו יותר ויותר. לקראת כל סידור הוא נתקף בקשיי נשימה, לא הרגיש טוב וקרה שהתעלף ממש. המיועדת דאגה. שלחה אותו לבדיקות שלא העלו דבר. הוא נכנס לכזאת חרדה שניתק עמה מגע, שקע בחרדה מהחתונה, חרדה שהובילה לדיכאון ממש.
הוא הפסיק ללכת לעבודה, הסתגר בבית ולא יצא. בכל פעם שהמיועדת ניסתה לחדש מגע הוא נכנס לחרדה עוד יותר עמוקה. היה ברור שמשהו קרה אבל לא ידעה לשים את האצבע על המה. היו להם יחסים טובים כל כך, הוא היה בן הזוג שעליו כל חייה חלמה. גם הוא לא אחת אמר לה שהוא זכה בנפלאה מכולם, היה בהודיה על שמזלו שפר. הכול התנהל על מי מנוחות ושלוה עד שהחליטו למסד את הקשר ארוך השנים שהיה.
גם הוריו לא הבינו מה קרה, הם כל כך התרגשו שבנם עומד לשאת את בחירת ליבו לאישה. הם אהבו אותה, חשבו שהם זוג מושלם. וכשזוג המושלם בא לבשר להם על החלטתם לא ידעו שובע מרוב אושר. אבל כבר אז היה להם קצת מוזר, הכלה המיועדת דברה בהתלהבות ובנם ישב על קצה הספה מכונס בתוך עצמו ובשתיקה.
בלית ברירה הם ביטלו את החתונה והוא נשאר בדיכאון ובחרדה. בעצה אחת, הוריו והמיועדת הבינו שהוא צריך להגיע לטיפול כדי לצאת מהחרדה. הם ידעו שרוב הסיכויים שהקשר תם אבל היה להם חשוב עתה להציל אותו. במהלך הטיפול הגיעו לשורש הבעיה לטריגר שהוביל לבהלה, בהלה שהובילה להסתגרות, לדיכאון ולניתוק מגע. ככל שהטיפול נמשך הוא עשה צעד ועוד צעד. חזר לעבודה, חידש את קשריו אתה ולאחרונה חגגתי עמם את חתונתם.